קיבוץ

הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכי – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני.  הקיבוץ הוא בדרך כלל יישוב קטן המונה מספר מאות תושבים, ופרנסתו מחקלאות ומתעשייה.

בתקופת העלייה השנייה, ההתיישבות השיתופית כונתה בשם “קבוצה”. הקבוצה הראשונה הייתה דגניה א’ המכונה “אם הקבוצות”.

ה”קיבוץ” הראשון הוקם בתקופת העלייה השלישית, בעין חרוד. באותה עת נקבעה התארגנות קיבוצית הכוללת לראשונה את כל הקיבוצים בארץ, וכי כל החלטה של האספה הכללית מחייבת את כל הקיבוצים באופן גורף.

גישה זו עמדה בניגוד לרעיון ה”קבוצה” שקבעה לעצמה את אופן החיים השיתופים באופן עצמאי. כך למשל כשבקיבוצים הוחלט על לינה משותפת, בדגניה א’ המשיכו בלינה המשפחתית.

לקיבוץ ניתנו הגדרות רעיוניות ומשפטיות שונות. אחת מהן היא “אגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד המקיים חברה שיתופית של חבריו, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקניין ומטרותיה עבודה עצמית, שווין ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך”