היסטוריה של גוש עציון

"כֹה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיךְ מִדִּמְעָה כִּי

יֵש שָכָר לְפְעֻלָּתֵך נְאֻם-ה' וְשָבוּ מֵאֶרֶץ אֹויֵב:

וְיֵש-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"

                                                                      (ירמיהו לא, טו-טז)

שלוש פעמים העפילו יהודים בעת האחרונה להר-חברון. הר טרשי, צחיח, עוין, סוער ומושלג קידם את פניהם. שלוש פעמים נעקרו מעל האדמה ושבו ברביעית. כמוהם עם-ישראל בארץ מולדתו, שלוש פעמים עלה לארץ-ישראל, התמודד מול שפע מגבלותיה, נעקר ממנה ושב ודבק בה ברביעית.

 

 מיני קדם

הר-חברון היה בימי קדם אחד ממרכזי היישוב היהודי בארץ-ישראל. אבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב, עברו בהר בכל מסעיהם בארץ ובחברון קבעו את ביתם. "בדרך-ההר", בין חברון לירושלים, צעדו אברהם ויצחק בדרכם אל העקידה, בהר-המוריה. מעשה קניין קרקע ראשון בארץ-ישראל, מפורש בהרחבה בבראשית, הלא הוא קניין מערת-המכפלה אשר בחברון לאחוזת קבר. בבית-לחם נקברה רחל אימנו, בה גאל בועז את רות ונשאה לאשה ושם נולד דוד בן-ישי מייסד מלכות בית דוד. בחברון מלך דוד בן-ישי על יהודה, עם איחוד הממלכה כבש את ירושלים וקבעה כבירת הנצח של עם-ישראל – עיר הקודש והמקדש.

 

בעמק-האלה, בין שכה לעזקה, התרחשה המערכה בה היכה דוד את גולית הפלישתי. עם פילוג הממלכה, הקים רחבעם רשת ביצורים שסגרה על הר-חברון ממערב, מדרום וממזרח. המבצרים המרכזיים הוקמו על גב ההר: חברון, בית-צור ובית-לחם. בעמק-הברכה התכנס העם לברך את ה' לאחר הניצחון על עמון ומואב במדבר תקוע. בתקוע - עיר שנוסדה ע"י בני

שבט יהודה בעת ההתנחלות - נולד וגדל עמוס הנביא.

 

הר-חברון היה ליבה של נחלת שבט יהודה - בחיר שבטי ישראל. רבים מיישובי ההר בימינו שומרים על שמותיהם הקדומים, כאלה הם: כרמל ומעון, זיף ויוטא, אשתמוע ודביר, גדור ובית-צור, פעור ועיטם, בית-לחם ותקוע בית-זכריה וביתר. היישוב היהודי באיזורנו התקיים שנים רבות לאחר גלות שבטי ממלכת-ישראל לאשור. את שמו של שבט יהודה, שאנשיו חיו בהר-חברון, נושאים אנו, בני העם היהודי עד היום. הם הם אבותינו, ואנו צאצאיהם-יורשיהם.

 

רבים משבי-ציון, עולי בבל שעלו ארצה בעת שיבת-ציון, בתקופת עזרא ונחמיה, קוממו יישובים מהם הוגלו הם ואבותיהם. עיקרו של היישוב היהודי השתרע באותם ימים מבית-אל בארץ בנימין ועד בית-צור במבואות חברון. פחוות "יַהַד" היה שם האיזור בעת ההיא, וממנה צמחה ממלכת החשמונאים. קרבות המקבים להגנת ירושלים מדרום, התנהלו בבית-צור ובבית-זכריה, אשר בלב גוש-עציון. בקרב בית-זכריה נעשה מאמץ עליון למנוע את הסורים-היוונים (הסלבקים) מלפרוץ לירושלים. אלעזר חורן, אחי יהודה, מסר נפשו במוטטו את הפיל הסלבקי, הפיל קרס ומחץ למוות את אלעזר.

 

 המערכה האחרונה על עצמאותו הלאומית של עם-ישראל בארץ-ישראל בעת העתיקה, התחוללה באיזורנו. הרודיון, ערביה (ערוב) וביתר - מעוזים ראשיים של מורדי בר-כוכבא, בהר-חברון הם, ומערות המסתור של המורדים בשיפוליו. עם חורבן היישוב היהודי בהר-חברון, אובדן העצמאות הלאומית, מונים אנו את שנות הגלות הממושכת. בדרום הר-חברון המשיך להתקיים יישוב יהודי פורה עוד שנים רבות. אגדות רבות קושרות את מקום לידתו של המשיח עם אתרים באיזורנו: מגדל-עדר, בירת ערבה דבית-לחם יהודה, ועוד.

 

הר-חברון הינו ערש האומה העברית, במה להתרחשויות רבות וחשובות בדברי ימי עמנו, מאורעות שטבעו חותם על העם היהודי לדורותיו. אין פלא, איפוא, שיהודים שאפו בכל ליבם לשוב וליישב חבל ארץ זה, עם חידוש היישוב הוהודי בארץ. פעם אחר פעם קמו יהודים שנטלו על עצמם לקשר ולגשר בין עיר-הקודש לעיר-האבות, בין ירושלים - לחברון.

 

שלבי התיישבות בהר

 

בשנת תרפ"ז (1927) עלתה לאיזור (מה שהיום הצד המערבי של צומת גוש עציון) קבוצת יהודים חרדים מירושלים והקימה יישוב בשם מגדל-עדר, על פי הפסוק: "ויסע ישראל ויט אהלו מהלאה למגדל עדר" (בראשית לה, כ). הוגה הרעיון, הדמות המרכזית בחברת "זיכרון-דוד" שייסדה את היישוב, היה מר יצחק גרינוולר - תלמיד חכם בעל חזון. יעקב רוזנבלום שחי במקום עם משפחתו, היה הדמות המרכזית ביישוב. משך שנתיים פיתחו יישוב חקלאי שעתיד היה להתבסס על מטעים ומשק חלב. בשנת תרפ"ט (1929), בימי מאורעות הדמים שגרמו לחורבן קהילת חברון, חרב היישוב בידי הערבים ותושביו נאלצו להימלט לירושלים.

             

בשנת תרצ"ה (1935) חברת "אל-ההר" עלתה לכאן בשנית וחידשה את היישוב. היא רכשה שטחי קרקע ושוב מתפתח משק חקלאי. המקום נקרא כפר-עציון על שם מייסדו, מר שמואל צבי הולצמן, פרדסן חלוץ רב-השראה מרחובות. הוא ראה בחזונו איזור מטעים וקייט מפותח והשקיע בדבר את מרבית הונו. בין המתיישבים; אנשי "השומר", עולים מכורדיסטאן ופועלים מהמושבות.

בשנת תרצ"ו (1936), בימי מאורעות הדמים, התנכלו הפורעים הערביים גם ליישוב הצעיר. הקהילה היהודית המשתקמת בחברון פונתה לירושלים. מתיישבי כפר-עציון נאלצו לנטוש את היישוב ולהותיר את המבנים והמשק בידי פורעים ערבים שהרסו והשחיתו כל מה שנבנה.

     

התביעה לגאול את ההר מחרפת שיממונו, להחזיר להר-חברון את צביונו היהודי כפי שהיה בעבר הרחוק, לא פסקה. משימת חידוש היישוב היהודי בעציון, הוטלה על אנשי "קבוצת אברהם" של הפועל המזרחי - וותיקי תנועת השומר-הדתי ובני-עקיבא בפולין, שעלו לארץ והקימו קבוצת הכשרה להתיישבות סמוך למושב הדתי כפר-פינס. מרבית חברי הקבוצה עלו מפולין בימי השלטון הנאצי בגרמניה. רבים מהם הגיעו באוניות מעפילים. לאחר דיונים רבים ולבטים פנימיים, שהתנהלו בעצם ימי השואה הנוראה באירופה, הכריעה הקבוצה על נכונותה להיענות לתביעת המוסדות המיישבים, לעלות להר חרף הקשיים הצפויים, שלא נעלמו מעיניהם. הנימוקים העיקריים להחלטה היו: החשיבות בחידוש היישוב היהודי בהר-חברון, ההכרה בערכה החלוצי-ציוני של המשימה היישובית בחבל-ארץ יהודי זה, הרצון העז לגאול אדמות יהודיות שנקנו בהר והתעורר חשש כי הן עלולות לשוב לידיים ערביות, והשאיפה לפתוח איזור התיישבותי חדש לקליטת פליטי השואה מאירופה.

 ביום כ"ה בניסן תש"ג (30.4.1943) עלו אנשי "קבוצת אברהם" ועמם אנשי הפלמ"ח בשלישית אל ההר, וייסדו את הקיבוץ-הדתי כפר-עציון.

 נוסף לערך ההיסטורי שביישוב האיזור מחדש, הייתה לכך חשיבות מדינית רבה. עוד בימי תל-חי נקבע הקו הציוני-המדיני: במקום בו תחרוץ המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם ייקבע גבול המדינה היהודית. תל-חי וחניתה הוכיחו זאת במאבק על גבולות הגליל. יישובי חומה-ומגדל קבעו את גבולות עמק בית-שאן והגליל המערבי: גוש-עציון עתיד היה, באותה דרך, לצרף את הר-חברון, הזרוע כפרים ערבים עוינים, אל תחומי מדינת-ישראל העתידה לקום.

אט אט ובמאמץ רב התגברו אנשי כפר-עציון על ההר הטרשי ועל בעיות הפרנסה הקשות בפניהן הועמדו, עם עלותם להר. נחצבו בריכות-מים, נבנו טראסות חקלאיות, ניטעו מטעים, הוקמו ענפי חי - רפת ולול, הוכשר בית-הבראה ומרגוע, נעשו הכנות להקמת מפעל תעשייתי למכניקה-עדינה, ולהפעלת מחצבה. חיי תרבות תורנית וכללית עשירים התנהלו בבניין "נווה-עובדיה" שהיה המרכז התרבותי-דתי, שנקרא על שמו של מנהיג השומר-הדתי בפולין ד"ר אברהם עובדיה גוטסדינר.

 הרצון להרחיב את ההתיישבות היהודית, לגאול את אדמות ההר מחורבנן ואת קבוצת כפר-עציון מבדידותה, והסכנה הביטחונית שבקיום יישוב יהודי בודד בלב איזור ערבי פרוע ועויין, הביאו להקמת שלושה יישובים נוספים: משואות-יצחק - כ"ח במרחשון תש"ו (1.1945 4.1), הוקם על-ידי גרעין בני-עקיבא פליטי השואה ממזרח-אירופה; עין-צורים - כ"ז בתשרי תש"ז (22.10.1946), הוקם על-ידי ילידי הארץ, חברי גרעין בני-עקיבא, שהיו מראשוני המתיישבים בביריה שבהרי הגליל-העליון - שניהם קיבוצים-דתיים. ואחרון, רבדים - כ"א בשבט תש"ז (11.2.1947), הוקם על-ידי גרעין מסלע, של השומר-הצעיר הקיבוץ-הארצי.

בעקבות כפר-עציון הלכו שאר היישובים שעסקו בפיתוח משק מטעים על-ידי הכשרת קרקע קשה ומפרכת, הקמת ענפי חי, הכשרה להקמת מפעלים תעשייתיים, ובמקביל פיתוח חיי-תרבות וחברה עשירים ותוססים. בקבוצות נקלטו ילידי הארץ ועולים-חדשים מפליטי מחנות-ההשמדה, המשקים התרחבו והתבססו ואיתם האיזור כולו. גוש-עציון היה למרחב יהודי פורח ומשגשג, צופה בתקווה ובאמונה אל פני העתיד המלבב.

בראשית שנת תש"ה (10.1947) מנה גוש-עציון כ-480 נפש:

          כפר-עציון - 163 חברים, 57 ילדים.

          משואות-יצחק - 111 חברים, 12 ילדים.

          עין-צורים - 55 חברים.

          רבדים - 80 חברים.

גוש-עציון השתרע על-פני שטח קרקע של כ-20 אלף דונם, מחציתם בבעלות יהודית. מרבית הקרקעות שנמצאו בידי היהודים היו קרקעות זיבוריות, שכן את הקרקעות המשובחות המעטות באיזור, לא נאותו הערבים למכור. נעשו הכנות להקמת מפעלים תעשייתיים משותפים ליישובי גוש-עציון והכנות לעליית נקודת-התיישבות חמישית באיזור.

 

 מלחמת-השחרור קטעה את כל התוכניות, היא שינתה בהינף אחד את פני הדברים. באחת נשמעו החקלאים-החלוצים לצו השעה: "כתו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים" (יואל ד, י), לא מרצון אלא בכורח הנסיבות היו ללוחמים.

 ימי מאורעות וקרב

http://www.knesset.gov.il/holidays/heb/29nov.htm

פעולות האיבה פרצו למחרת ההכרזה באו"ם על הקמת מדינה-יהודית בארץ-ישראל, אור לי"ז בכסלו תש"ח (1.47 29.1). ימים ספורים לאחר מכן התנכלו הערבים גם ליישוב היהודי המבודד בגוש-עציון. ארבעת יישובי גוש-עציון מצאו עצמם כלואים בטבעת כפרים ערביים עויינים, הדרך היחידה המקשרת בין גוש-עציון ליישוב היהודי - ירושלים, עוברת באיזור אל-חאדר ובית-לחם. הכביש היה נתון לשליטה ערבית לכל ארכו. על-פי החלטת-החלוקה, שאושרה ונתקבלה על-ידי ההנהגה היהודית, עתיד היה גוש-עציון להימצא עמוק בתוככי המדינה-הערבית שעתידה לקום. חברי הקיבוצים, בעצה אחת עם ההנהגה הלאומית, החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם, בלא שידעו מה צופן להם העתיד.

 הציוד הצבאי בגוש-עציון היה דל בכמות ובאיכות. כנגד אלפי ערבים מאורגנים בכנופיות, וחמושים בנשק קל ובכמות בלתי מוגבלת של תחמושת, התייצב קומץ מגינים – המתיישבים ותגבורות מכוח ההגנה: אנשי הפלמ"ח, חי"ש, סטודנטים ואחרים - מצוידים בנשק קל ודל, כמעט בלא תחמושת.ביישובים: נשים וילדים, מערך משקי שכלל בעלי-חיים, מטעים וגידולי-שדה, בתי-מרגוע וניצנים של ענפים תעשייתיים. הקיבוצים היו בלתי מבוצרים ומחופרים, ולא היו ערוכים לקרב.

 מיד עם היוודע החלטת-החלוקה שיגר הפיקוד העליון לגוש-עציון יחידת תגבורת של הפלמ"ח בפיקודו של אחד מטובי המפקדים בפלמ"ח, דני מס, שמונה למפקד גוש-עציון כולו. דני מס החל בהכשרת האיזור לקראת המערכה הצפויה: ביצור עמדות, תפיסת משלטים, היערכות משקית, וגיבוש המרחב כולו למתחם הגנתי אחד מאורגן ומלוכד.

 כ"ח בכסלו תש"ח – 11.12.1947 הותקפה שיירת נוסעים ואספקה שנעה מירושלים לגוש-עציון. עשרות פורעים ערבים ארבו לשיירה בעיקול שבמעלה הדרך הצרה והמפותלת. כתום קרב הגנה נואש נהרגו עשרה מנוסעי השיירה. טנדר אחד נסוג לבית-לחם להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא. יתומים ראשונים, אלמנות ראשונות בכפר-עציון. בבית-הקברות בגוש-עציון נטמנו חמישה מהנופלים, האחרים נטמנו בירושלים.

מוצאי-שבת, אור לא' בטבת תש"ח - לאחר נפילת השיירה הראשונה, נתקבל מברק עידוד מאת הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אברהם הלוי הרצוג :

 

 

 כ"ג בטבת תש"ח - 5.1.1948 - תנאי המצור, המשטר המלחמתי והדאגה לשלום הילדים, הביאו את פיקוד-ההגנה, בעצה אחת עם חברי הקיבוצים, להחלטה על פינוי הילדים, רוב האמהות, הורים קשישים וחולים, מגוש-עציון לירושלים. אלה שוכנו במנזר-רטיסבון, ובשכונת בית-הכרם בירושלים, וחוו את ימי המצור הקשים בעיר הנאבקת על קיומה. הקשר בין בני המשפחות נותק, רק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות.

 ב' בשבט תש"ח - 13.1.1948 - הותקפה שיירה שנעה בדרכה חזרה מגוש-עציון לירושלים. שני מגינים - נוטר וחבר קיבוץ רבדים - נהרגו בקרב, במבואות בית-לחם.

ג' בשבט תש"ח - 14.1.1948 -עם שחר הותקף גוש-עציון על ידי המוני ערבים שהוזעקו מהסביבה. במהלך הקרב הקשה ניסו התוקפים לבתר את גוש-עציון, על-ידי כיבוש חרבת-זכריה, עליה הגנו אנשי הפלמ"ח. כתוצאה מפעולת-נגד מוצלחת של מגיני גוש-עציון הונסו התוקפים בהותירם אבידות כבדות. בקרב נהרגו שלושה לוחמים ממגיני גוש-עציון. הייתה זו ההתקפה הגדולה הראשונה מסוגה במלחמת-השחרור, בה הציגו הכנופיות הערביות כושר ארגון, היערכות, תכנון וביצוע צבאי, בפיקודו של מנהיגם המוכשר והנערץ, עבד-אל-קאדר חוסיני. הדיפת ההתקפה הייתה ציון דרך חשוב במערכה.

 עם ערב, מצאו עצמם המגינים במצב חמור. התחמושת כמעט אזלה, לא היו בגוש-עציון חומרי רפואה ופלסמה לפצועים, מכשירי-הקשר חדלו לפעול בהעדר מצברים. מצב זה הביא את פיקוד ההגנה בירושלים לשלוח את "מחלקת-ההר", להביא תגבורת בכוח-אדם ובציוד לגוש-עציון ולהיערך לקראת חידוש ההתקפה הערבית.

 מחלקת ה-ל"ה

 מחלקה שהורכבה מ-40 לוחמים, אנשי הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של דני מס - שהוחלף בתפקידו כמפקד גוש-עציון על-ידי עוזי נרקיס - יצאה בלילה לאחר יום ההתקפה במסע רגלי מירושלים לגוש-עציון, אך נאלצה לשוב על עקבותיה. למחרת, בלילה בין ד'-ה' בשבט תש"ח (15-16.1.1948) יצאו הלוחמים שוב לדרכם במסלול שונה, כשהם נושאים תגבורת בנשק ובתחמושת, חומרי רפואה, מצברים וחמרי נפץ לגוש-עציון. המחלקה התעכבה במושבה הר-טוב, אליה הגיעה בנסיעה מירושלים. שני לוחמים נותרו במושבה מחוסר נשק. בדרך נפצע אחד הבחורים ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר-טוב.

שלושים וחמישה לוחמים המשיכו לצעוד לעבר גוש-עציון, למרות השעה המאוחרת – (1:00)  בלילה כשלפניהם עוד כ-25 ק"מ, בדרך העוברת בקרבת כפרים ערבים עויינים, במעלה הר-חברון. עם אור ראשון נתגלו על-ידי ערבים משכימי קום באיזור הכפר צוריף. מרחק קצר למדי היה עליהם לעבור כדי להיחלץ מאיזור הסכנה אך דרכם נחסמה. התפתח קרב עז בין המחלקה לבין המוני ערבים שכיתרו אותה. תוך כדי תנועה עם פצועים לעבר רכס הסנסן הגבוה, התבצרו הלוחמים על גבעה נ.ג. 573 אליה הגיעו מדרום, מוואדי עציונה העמוק שלמרגלותיה. על ראש הגבעה התנהל קרב אחרון שנמשך עד שעות הערב, כשגוש-עציון מטרת מסעם נראה באופק.

רק כשאזלה התחמושת של הלוחמים, הצליחו הערבים להסתער על הגבעה ולכבוש אותה. הפורעים שללו, בזזו ולאחר מכן אף התעללו בגוויות. יומיים לאחר הקרב הובאו גופות הקרבנות, על-ידי מפקח משטרה בריטי - הימיש דוגין - לכפר-עציון ושם נקברו.

בין הנופלים בקרב זה מטובי הלוחמים והמפקדים בפלמ"ח ובחי"ש. לאחר מלחמת-השחרור הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנקברו בגוש-עציון לקבורה בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 הווי מצור

 חורף קשה פקד את הרי חברון. המצור הקשה הכביד על החברים. פירוד המשפחות, הדאגה לגורל היקירים, המשק החקלאי שנהרס - עמל שנים ירד לטמיון. ומעל הכל – שורת הקברים בבית הקברות התארכה, הנופלים בקרבות פערו חלל עמוק בלבבות. חרף כל זאת עלה בידי המתיישבים – המגינים לקיים חיי תרבות ורוח, לדבוק בדרך חייהם היהודית – החלוצית ולהשרות על גוש עציון הלוחם קדושה וטהרה מסירות ואמונה.

בעקבות ההתקפה הראשונה, נפילת הל"ה ודרישה לנסיגה מגוש-עציון כתב חבר עין-צורים להוריו בתל-אביב:

 

 במבחן הנאמנות

 באמצע אדר א' תש"ח (פברואר 1948), הגיעה לכפר-עציון הצעה מטעם מחלקת-ההתיישבות של הסוכנות-היהודית: להעביר את חברי כפר-עציון בעלי המשפחות, עם החברות והילדים ששהו בירושלים, למקום אחר, לייסד יישוב חדש. נראה היה שהפירוד הממושך והנטל הביטחוני כבד מנשוא. הסוכנות-היהודית לא הייתה מסוגלת לפרנס את הקבוצה המפוצלת, שמקורות פרנסתה בגוש-עציון נסתמו.

 שלושה ימים התכנסו חברי כפר-עציון לאסיפת-חברים, לדון בהצעה. נימוקי היגיון ורגש, הערכות ביטחוניות וחברתיות-קיבוציות, נשזרו אלו באלו. להלן מבחר מדברי החברים:

 

           ההצעה נדחתה. הקבוצה כולה נשארה בהר ודרשה פתרון לבעיה הכספית על-ידי המוסדות הלאומיים.

 שדה-התעופה

עקב חסימת הדרך לגוש-עציון, החלו בחיפוש פתרונות לקשר עם גוש-עציון בדרך האוויר. בשלב ראשון עסקו בהצנחת אספקה, נשק ותחמושת. על-פי-רוב התרסק הציוד תוך כדי נפילתו, או שנפל בידי האויב.   בשלב שני הוחל בהכשרת מסלול נחיתה (ע"י המהנדס דוד סקלי) למטוסים קלים -"פרימוסים", בלב גוש-עציון. ביום כ"ז בשבט תש"ח (1948 7.2.) נחת המטוס הראשון בגוש-עציון. בדרך זו הגיעה מעט אספקה ותחמושת, נתאפשרה תנועת מפקדים, העברת פצועים ועוד. כמות המטען שנשאו המטוסים הייתה דלה ביותר ולא היה בכך פתרון לבעיות הקשות בגוש-עציון באותם הימים.

          שיירת "נבי-דניאל"

ט"ז באדר ב' תש"ח - 27.3.48 פרצה והגיעה לגוש-עציון שיירה ארוכה ובה תגבורת לוחמים וכן 120 טון אספקה, ציוד ותחמושת. בדרכה חזרה נתקלה השיירה במחסומים שהניחו אנשי הכנופיות סמוך לאתר "נבי-דניאל" הניצב על ראש הרכס. במבואות בית-לחם, סמוך לבית ערבי בודד הניצב על אם-הדרך נעצרה השיירה, כשהיא מותקפת על-ידי המוני פורעים ערבים מהרכסים סביב. משוריין פורץ-מחסומים שנסע בראש השיירה, נתקע כשהוא מנותק מגוף השיירה ובו 14 לוחמים. עם ערב לאחר שכמה מהם נפגעו ולא נראה כל סיכוי לחלצם, למרות נסיונות שנעשו על-ידי משוריינים אחרים, יצאו מתוכו שלושה לוחמים שלא נפגעו.

 מיד לאחר מכן פוצץ המשוריין על הנותרים בו - כנראה בידי זרובבל הורוביץ הי"ז, מפקד המשוריין, מתוך שאבד כל סיכוי לחלצם והערבים קרבו למשוריין.

שאר אנשי השיירה, 180 במספר, המשיכו לנהל קרב נואש מתוך הבית-הבודד בו התבצרו, על אם הדרך, במשך יום ולילה ויום, עד שחולצו בידי הכוח הבריטי. הנשק, המשוריינים והציוד הועברו על ידי הבריטים לערבים. הבריטים סירבו לקחת את 13 ההרוגים שנותרו בשטח הקרב. הגוויות פונו למחרת, והובאו לקבורה בירושלים.

 פלוגת מלווי השיירות של ההגנה במחוז ירושלים נדלדלה וחדלה להתקיים, עקב אובדן הנשק, הרכב המשוריין וחלק מהלוחמים שנפגעו. לאחר נפילת השיירה - באותו שבוע נפגעו גם שיירת חולדה ושיירת יחיעם - נשלח מברק מירושלים לתל-אביב, המודיע לפיקוד-העליון כי העיר עומדת בפני חרפת רעב, בשל הפסקת השיירות על ציר השפלה-ירושלים.

 

  תקיפת התחבורה הערבית

 בתקופת המצור עסקו מגיני גוש-עציון, נוסף על הגנת היישובים וכחלק ממנה, בתקיפת התחבורה הערבית על הכביש חברון-ירושלים. כביש שקשר את ריכוז כוחות האויב; הלגיון-הערבי והכנופיות בחברון ובסביבתה, עם ירושלים הבירה. מגיני גוש-עציון תפסו משלטים במנזר-הרוסי ובחרבת סאוויר, משם שלטו על קטע מהכביש. פוצצו מעבירי-מים, הניחו מוקשים ומחסומים, הציבו מארבים לרכב כנופיות ולשיירות הלגיון-הערבי.

 המטרה שהציב הפיקוד-העליון לתקיפת התחבורה הערבית הייתה שיבוש יכולת התנועה של האוייב לעבר העיר ירושלים, ואף ריתוק כוחות אוייב לאיזור גוש-עציון, במטרה להקל את הלחץ על הכוחות המגינים בירושלים. קצין הלגיון-הערבי שלחם באיזור העיד כי בראשית חודש מאי 1948 , הגיע פיקוד הלגיון-הערבי למסקנה שלא ניתן יהיה לעבור לירושלים על מנת לכבוש אותה, כל זמן שגוש-עציון יושב על אם-הדרך. גוש-עציון היה לעמדה-קדמית להגנת ירושלים הבירה. בפקודת המטה-העליון ראו בכך הלוחמים את עיקר יעודו ותפקידו של גוש-עציון במערכה.

 "פעולת העונשין"

בתגובה על פעילות תוקפנית זו תקפו הערבים מספר פעמים באש רובים, מקלעים ואף תותחים את משלטי גוש-עציון הקידמיים וכן את היישובים.

כ"ה בניסן תש"ח - 4.5.1948 - בתגובה על תקיפת התחבורה הערבית, הותקף גוש-עציון על-ידי המוני ערבים בסיוע תותחים ומשוריינים, בשיתוף פעיל של הלגיון-הערבי וכוחות המנדט-הבריטי שעדיין פעלו בארץ. מטרתם הייתה לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על הכביש הראשי, ירושלים - חברון, ומשבשים את התנועה בו. הבריטים תכננו לפנות את ירושלים, ביום תום המנדט הבריטי על-ארץ-ישראל, 14 במאי 1948, בכמה צירי תנועה, הדרומי - מירושלים לעבר חברון ומשם למצרים, לפיכך טענו כי הם מבקשים להבטיח תנועה חופשית בציר תנועה ראשי זה.

לאחר קרב נואש, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר-הרוסי. עם ערב נתפס המנזר על-ידי כוחותינו ונמשכה תקיפת התחבורה הערבית למרות שמצבו של גוש-עציון נתגלה כחמור ביותר. מוש (משה זילברשמיט הי"ד) - מפקדו האחרון של גוש-עציון, היה מודע לכך שתקיפת התחבורה הערבית, בהוראת הפיקוד-העליון, עלולה להביא את גוש-עציון למערכה שתהיה למעלה מכוחו. לפי דעתו: "... זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים".

 

 

הקרב האחרון

ג' באייר תש"ח - 12.5.1948 החל הקרב המכריע על גוש-עציון. כוחות הלגיון-הערבי, אנשי כנופיות וערבים בלתי סדירים, בסיוע תותחים ומשורינים, רוכזו מבעוד מועד ונערכו בלילה לקראת ההתקפה. עם שחר הסתערו על משלטי גוש-עציון ועל היישובים. גלים גלים תקפו הערבים את קומץ המגינים הדל והמותש שנותר להגן על גוש-עציון בכוחותיו האחרונים.

 מול כוחות אוייב עדיפים בנשק ובהיקף הלוחמים, נכבשו המשלטים החיצוניים ואנשיהם נסוגו אל היישובים עצמם. המנזר-הרוסי, אוכף-המוכתאר, חרבת-סאוויר, גבעת-העץ, הגבעה-הצהובה, שדה-התעופה הזעיר שלמרגלותיה - כל אלה נפלו בידי האוייב ביום הראשון לקרבות. גוש-עציון בותר לשני חלקים: כפר-עציון ומשואות-יצחק בדרום, עין-צורים ורבדים בצפון. בלילה נעשו הכנות אחרונות להמשך המערכה עם בוקר. הפצועים עם הצוות הרפואי הועברו בחשאי ובחסות החשיכה מכפר-עציון למשואות-יצחק, שהייתה מוגנת ומוצנעת יותר. נעשו נסיונות לחדש את הקשר בין היישובים שנותק במשך היום, אך הנסיונות כשלו. הקשר עם הפיקוד בירושלים עדיין נשמר, אך עזרה וסיוע ליישובים לא הגיעו.

לקראת יום הקרבות הבא, נותרו מגיני גוש-עציון מפוצלים לשני גושים, בלא קשר וסיוע הדדי. מפקד הגוש, מוש (משה זלברשמיט הי"ד) - נהרג בקרב על המנזר-הרוסי, ולא היה עוד פיקוד מרכזי לגוש-עציון. רוב המשלטים היו בידי הערבים. כמות הנשק והתחמושת שנותרה בידי המגינים הייתה אפסית – נגד תותחים ומשוריינים הציבו מרגמה "3 אחת ומעט נשק קל. רבים מהלוחמים נפגעו ביום הקרב הראשון.

אבדאלה אל תל (ימין) עומד ליד רכב שבויי גוש עציון

ד' באייר תש"ח - 13.5.1948 עם שחר חודשה ההתקפה כשמגמת הכוח התוקף - כיבוש כפר-עציון. לאחר נסיונות רבים שנהדפו על ידי המגינים, פרצו בשעות הצהריים משורייני האויב את שער קיבוץ כפר-עציון וחדרו לתוכו. בתחילה ניסו המגינים להמשיך ולהילחם בתוככי הקיבוץ, אך הכוח הערבי העדיף עשרת מונים הכריע את הקרב. תשדורת אחרונה מכפר-עציון לירושלים בשרה: "מלכה נפלה" - כפר-עציון נפל בקרב!

           

לאחר נפילת כפר-עציון, נערך טבח אכזרי במגיניו, 127 לוחמים נפלו באותו יום בכפר-עציון, רק ארבעה נותרו בחיים.  240 מתיישבים ולוחמים נפלו בקרבות גוש-עציון. לימים קבעה הכנסת את יום נפילת כפר-עציון כיום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל. למחרת, יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948 הוכרזה מדינת-ישראל.

        

מדינת-ישראל הוקמה לאורו של לפיד גוש-עציון הבוער

 בעקבות נפילת כפר-עציון, הסדירו ראשי המוסדות-הלאומיים, בתיאום עם הצלב האדום, הפסקת אש. אנשי משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, ועימם הלוחמים מהיחידות המגוייסות נלקחו בשבי הלגיון-הערבי לעבר-הירדן. השבויים שוכנו במחנה אום אל-ג'מאל, שם ישבו הגברים כתשעה חודשים, הבנות שוחררו לאחר שישה שבועות.

 בייצר הנקמה וההרס, הביאו הערבים חורבן והרס על גוש-עציון. שרידים דלים בלבד נותרו מגוש יישובים פורח ומשגשג, שכולו עלה בלהבות.

 

 ושבו בנים לגבולם

 י"ט שנה עמד גוש עציון בחורבנו. הערבים הקימו מחנות צבא על חורבות כפר עציון ו'המשלט הרוסי', ומחנה פליטים על הריסות משואות יצחק. שרידי גוש עציון נותרו להביט מרחוק אל עבר "העץ הבודד" שסימל את הכמיהה לשוב הביתה. היו אלה שנים בהן חשנו – אנו, בני כפר עציון – את עומק פשוטו של הפסוק: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" (דברים ל"ב: נ"ב). י"ט שנה, שמרו בני כפר עציון על קשר חברתי הדוק ביניהם, על קשר עין ולב עם ביתם בגוש עציון. המורשת הכבירה שהותירו האבות טופחה, לובתה בלב הבנים, עד שהייתה ללפיד בוער.

ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7/6/67), במלחמת ששת הימים, זכינו ואדמות גוש עציון נגאלו, יחד עם ירושלים, חברון ובית לחם. באחת הפך חלום השיבה הביתה מהוויה רחוקה ומעורפלת לממשות חיה ונושמת.

ביום כ"ב באלול תשכ"ז (27/9/67) שבו ועלו בני כפר עציון יחד עם חבריהם, לביתם החרב בהרי עציון והיו הישוב הראשון להבנות ביהודה שומרון וחבל עזה. בלבם מפעמת ההחלטה הנחושה לשוב וליישב את ההר. לחזור לנחלת אבות, להתמודד בהצלחה עם המשימה המרגשת והקוסמת, רבת הקשיים ועמוסת האתגרים.

כפר עציון המחודש הוקם על חורבות כפר עציון שחרב ונהרס. היישוב הוקם כקיבוץ-דתי במסגרת תנועת הקיבוץ הדתי, חביריו מבקשים לטפח חיי תורה ועבודה בדומה לאלו שנגדעו בהר בתש"ח. הקיבוץ מונה כיום כ-90 משפחות וכ- 250 ילדים. מקורות פרנסה: 3 חוות לול הודים לרביה, מדגרת הודים הגדולה במזרח התיכון ביחד עם קבוצת יבנה, מטע עצי פרי על ההר, גידולי שדה בשפלה בחבל לכיש, מופ"ת עציון שמפתח ומייצר חומר מיגון ייחודי ומוצרי בטחון, ענף מזון לחברי הקיבוץ, תיירים ומוסדות

קבוצת כפר עציון הקימה בית ספר שדה המבצע סיורים מודרכים באיזור וברחבי הארץ, סמינרים וימי עיון בנושאי העם והארץ, אכסנית נוער לקבוצות מטיילים, מבקרים ומתארחים.

פסגת הגבעה – עליה ניצב הקיבוץ בעבר ושרידיו נותרו בשטח – הוקדשה לגן זיכרון, אתר הנצחה לנופלים בקרב, למורשת שהותירו במעשה ההתיישבות הנועז ובמערכה עקובת הדם והדמע. במקום 'בית עדות' – מוזיאון לתולדות גוש עציון, 'אוהל יזכור' שהוקם על הריסות ה"בונקר" בו נפלו אחרוני הלוחמים בקרב. ב'אוהל היזכור' מופעלת תוכנית אור-קולית ייחודית ומרשימה – 'אנשי ההר' – באמצעותה זוכה המבקר לחוות את סיפורו המופלא של גוש עציון. בבית העדות קיים ארכיון שבו אוספים מידע על ההסטוריה של ההתיישבות בגוש עציון משנות ה-20 של המאה הקודמת עד ימינו אנו. החומר כולל ספרים, מחקרים, קטעי עתונות ומאמרים, תמונות תצלומים וסרטי וידיאו. הארכיון משרת חוקרים אקדמיים, היסטוריונים ומבקרים שמתענינים בתולדות האזור.

מבוסס על חומר שנכתב ע"י יוחנן בן יעקב ב- גוש עציון לתולדותיו, כפר עציון: בית ספר שדה כפר עציון, תשמ"ח